<h1>בה"ג הלכ' לולב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון במוספין מזכיר גבורות גשמים, הראשון בשחרית אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר. וכיון שפסק מלהזכיר גבורות גשמים פסק מלשאל בברכת השנים. אמר רבי יוחנן (ד':) הלכה כרבי יהודה.
<h2>דף ב:</h2>
דמיחייבינן למעבד הושענא ואתויי אתרוגא בחמשה עשר בתשרי וברוכי עליהו שבעה יומי, דכתיב (ויקרא כ"ג, ל"ד) דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר וגו' וכתיב בתריה (שם מ') ולקחתם לכם ביום הראשון. מאי טעמא אמר רחמנא עיבידו הושענא בחג הסוכות, תניא רבי אליעזר אומר הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, כשם שארבעת מינין הללו אי איפשר להם בלא מים כך אי איפשר לעולם בלא גשמים. ובההוא אגרא דטרחין ישראל ומייתו הושענא ואתרוגא ומברכין עליהו קמי הקב"ה, מידכר לה ומחית להו מיטרא בעידניה.
<h2>דף י.</h2>
בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר בשבעה בו, א"ר אלעזר הלכה כרבן גמליאל. תניא חנניה אומר ובגולה עד ששים בתקופה. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה. איבעיא להו יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים, רב אמר יום ששים כלפני ששים, ושמואל אמר יום ששים כלאחר ששים, אמר רב פפא הילכתא יום ששים כלאחר ששים.
<h2>דף כח:</h2>
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב הראשון של עצרת, בגולה עשרים ואחד יום, תשעת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת. (ערכין י'.) ומאי שנא בחג דגמרינן הלילא כל יומא ומאי שנא פסח דלא גמרינן כל יומא אלא תרי יומי קמאי, משום דחג חלוקין קרבנותיו ופסח אין חלוקין קרבנותיו. ויחיד דקאמרינן וגומר בהן את ההלל, לאו יחיד ממש קאמרינן, אלא כל היכא דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון, והאי דקא מפיק להון בלשון יחיד, משום דכד כניפין כולהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה, אמרי, דאי ס"ד יחיד ממש אבל ציבור יש להם ימים שאומרים בהם, והא כדאיקלע רב לבבל בריש ירחא ואשכח ציבורא דקארו הלילא, אמאי קפיד האי ציבורא הוא, אלא לאו ש"מ אפילו מאה ואפילו כמה אלפי, כל אימת דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון. השתא דאמרת הכי, רב כדקפיד דאמר הני יחיד נינהו, וכד שמעינון דקא מדלגין, שבקינון, ואמר מנהג אבותיהם בידיהם. [פסק] שמעת מינה, יחיד דמצלי לחודיה דלאו בי עשרה ביומא דקארו ביה ציבורא הלילא ולא גמרי כגון ראש חודש וחולו של מועד, קארי הלל ומברך תחילה וסוף כי בי עשרה, דהא לא קרינן ציבור אלא לכולהון ישראל.
